מה קורה אחרי המוות – ואיך זה קשור לחיים עכשיו
מה אם המוות שכה פוחדים ממנו – הוא בכלל לא הסוף? מה אם הוא רק נקודה בתסריט רחב יותר, תנועה שנועדה לשחרר ולהתחיל מחדש?
רוב בני האדם נוטים להתייחס למוות כאירוע סופי, חותך, כזה שמסמן את סיום הסיפור.
אבל מנקודת המבט של תודעת העל, המוות הוא לא סוף – אלא שלב מעבר, נקודת יציאה מתוך הסצנה, לטובת שחקן שכבר סיים את חלקו בתסריט הזה.
המוות אינו תקלה. הוא לא עונש, ולא טעות.
הוא מהלך מדויק, מתוזמן, שמתואם ברובד עליון בהרבה מזה שאנו רואים בעיניים הפיזיות.
מהו קוד המוות?
קוד המוות הוא סימון תודעתי של נקודת יציאה מהמשחק.
לא תמיד נעשה בו שימוש, אך הוא נמצא שם מרגע שהליבה בוחרת בתסריט. הקוד לא שייך לגוף, אלא לתסריט.
הוא מופעל כשהמהות של אותו גלגול מוצה, או כשיש צורך ביציאה מהירה כדי להחזיר את הליבה להתכווננות מחודשת.
קוד המוות הוא קוד מלאכותי, שהוזן למערכות הגוף והחיים כדי לאפשר סיום מדויק לתסריט. זהו מנגנון שתפקידו לקצר או לסיים תסריטים בהתאם לצרכים תודעתיים, ולא בהכרח מתוך מהלך של יסודות טבעיים.
הפעלת הקוד אינה אחידה, היא משתנה בהתאם למישור התודעתי של הליבה.
הבריאה שלנו בנויה מ-24 מישורים תודעתיים, שמהווים מרחב מעבר לנשמות לפני המימוש שלהן בגוף.
כל מישור פועל מתוך תדר שונה של חקירה ותזמון.
יש מישורים בהם התסריט ארוך והקוד מופעל באיחור, ויש מישורים קצרים יותר בהם הקוד נכנס לפעולה מוקדם.
גם תקופות שונות בהיסטוריה של המקום משפיעות על תזמון ההפעלה: ככל שהתודעה האנושית השתנתה והיסודות הדומיננטיים עברו מאנרגיה של מים (רגש, זמן, תהליכים ארוכים ומורכבים) אל אנרגיה של אוויר ואש (תודעה, פעולה, קיצור תהליכים) – כך גם הפעלת קוד המוות נעשתה חדה, מיידית ומדויקת יותר.
הפחד מהמוות נובע רבות מהשכחה – מהעובדה שהאדם אינו זוכר שהקוד קיים, ושהוא חלק מתוכנית עליונה רחבה.
כאשר מבינים שקוד המוות אינו טעות, אלא סיום מחושב ומוסכם מראש, מתאפשרת תנועה חיים חופשית ואמיצה יותר.
קוד המוות איננו קוד ענישה, הוא קוד תיאום. הוא אינו מופעל בגלל שהאדם היה "פחות טוב" או נכשל במשהו.
להפך, לעיתים הוא מופעל דווקא אחרי מימוש משמעותי, כשהנשמה סיימה את מה שבאה לחקור.
זהו מנגנון שנועד לאפשר תנועה תודעתית, לא למדוד ערך אישי.
ההפעלה של קוד המוות, אם כן, אינה שיפוטית אלא תודעתית.
היא נובעת מהערכת מצב מערכתית: האם התסריט מוצה? האם הנשמה יכולה להפיק ערך מהמשך השהות בגוף?
אם לא, תתבצע היציאה. אם כן, תינתן אפשרות להמשך.
אז לא "מתים" במקרה?
לא. לפי תודעת העל, אין מקריות במוות.
יש נסיבות, יש תזמון, ויש התאמה אנרגטית בין מצבו של האדם, רמת המיצוי של תסריטו, והקשרים הקולקטיביים שנרקמים סביבו. לעיתים, נשמה יוצאת כדי לאפשר תנועה למשפחה, לחברה, או כדי לעורר מהלך קולקטיבי גדול יותר.
קרש רופף - מעידה שמזמינה בחירה
כאשר אנחנו נמצאים בסטייה ממרכז הבמה שלנו ימין או שמאל והסטייה קריטית, מופיע "קרש רופף".
מרכז הבמה הוא המקום בו האדם פועל מתוך ייעודו, מחובר לתסריט הנבחר ולמגמות ההתפתחות האישיות שלו.
הסטייה ממנו מעידה על התרחקות מהכיוון התודעתי שנבחר מראש, ויכולה להתרחש דרך פעולות, מחשבות או מצבים שאינם תואמים את מסלול ההתפתחות שנקבע.
זוהי נקודה בתסריט שבה אנו מועדים, ולעיתים נפתח בעקבותיה פתח יציאה.
קרש רופף עשוי להתבטא כתאונה, מחלה, דיכאון קשה או מצב נפשי סופני.
ברגע הפגישה עם הקרש הרופף מתרחש תהליך פנימי עמוק: נוצר מעין משא ומתן בין האדם לבין נשמתו – האם להישאר ולהמשיך לשחק, או לצאת.
לא כל קרש רופף הוא פתח יציאה, אך כל פתח יציאה יקדים לו קרש רופף.
ההחלטה מתקבלת בהתאם להערכת הנשמה: האם כמות ההולוגרמות שכבר הוזנו להולוגרמת החובה מצדיקה את ההמשך, או שהמשחק כבר מוצה.
כאשר ישנה מודעות לכך שהדרך מובילה לקרש רופף, מתאפשרת עצירה, זיהוי, ובחירה מחודשת.
אך רבים אינם מודעים כלל, וממשיכים בזרם, גם כשהקרש מתנדנד מתחת לרגליהם.
קרש רופף אינו תמיד פתח יציאה אך הוא רגע שמזמן הפסקה מתודית, שאלה פנימית: האם לסיים, או להמשיך.
יש מי שנופל ואינו יכול להיעצר, ויש מי שמזהה את הקרש, בולם את נפילתו וחוזר למרכז.
אין לכולנו קרשים רופפים, יש מי שנבנים להם מראש כאלה, ויש מי שלא. לחלק יש רבים, ולחלק אין בכלל.
לעיתים אלה קרשים "קטנים", זעזועים מתונים, ולעיתים מדובר בקרש מרכזי, שמגיע לאחר השגת מגמות עיקריות בתסריט ואז אפשר לצאת מתוך השלמה.
ניתן לזהות קרש כזה כשיש עצירה מחלה קשה, תאונה, דיכאון.
אם קיימת מודעות, אפשר לבחון את מצב ההולוגרמות, לשאול בכנות:
האם נשאר בי רצון לשחק? האם התסריט שלי עוד דורש מימוש? או שההמשך כבר לא יתרום.
ומה קורה אחרי?
לאחר היציאה כלומר לאחר המוות הפיזי הנשמה יוצאת מהמשחק וחוזרת לאלגוריתם ממנו באה.
היא לא "מתפוגגת" אלא עוברת למצב של תודעה טהורה, מחוברת מחדש לתודעת העל, ומסכמת את מערך המחקר שבוצע במהלך הגלגול.
היא מתבוננת על המסקנות מהחוויות שנאספו, על ההצלחות, על המקומות שלא מומשו והכול מתועד ונשמר במערכת האלגוריתמית לצורך המשך מחקר. לאחר מכן, הנשמה נערכת לקראת מהלך ההתפתחות הבא.
לעיתים תחזור לגלגול נוסף, לעיתים תתעכב, ולעיתים תעבור לתחום מחקר אחר לחלוטין.
אז למה זה חשוב עכשיו?
כי ההבנה הזו משנה את היחס לחיים.
מי שיודע שהמוות אינו סוף, יכול לבחור לחיות אחרת. מדויק יותר. נועז יותר. שלם יותר.
המוות מפסיק להיות אויב, והופך להיות שער.
והידיעה הזו משחררת: את הצורך להספיק הכול, את הפחד לטעות, את האחיזה באנשים שלא מתאימים.
ובעיקר, את הרעש סביב שאלות שלא רלוונטיות באמת.
ובשורה התחתונה
להבין את המוות, זה לא עיסוק קודר.
זו חוכמה תודעתית. זה לדעת לתכנן את החיים כמו מהלך שלם עם התחלה, אמצע, וסיום מדויק, שמחכה רק שנגיע אליו מוכנים.
וכשאנחנו מוכנים משהו בנו נרגע. ואפשר פשוט לחיות.
כאשר מבינים שהכול מתוזמן מתעוררת הזמנה לחיות באופן מדויק, מחובר ונינוח יותר.
תרצו להעמיק עוד?
ניתן להצטרף לקורס "תודעת העל" וללמוד את עקרונות התסריט, הנשמה והמוות,
או לקבוע פגישה אישית להכוונה מדויקת במסע שלך.
רוצה לדבר ולבדוק איך אני יכולה לעזור לך?
מלא/י כאן פרטים ונהיה בקשר
השארת תגובה