מי הוא באמת ישוע?
מבט תודעתי והיסטורי על האדם, התפקיד והתדר
סוד השם: בין "ישוע" ל"ישו" והשלכותיו התודעתיות
שמו המקורי של האיש שנולד ופעל באזור הגליל וביהודה בתקופת בית שני היה יֵשׁוּעַ.
מבחינה אטימולוגית, מדובר בקיצור עברי של השם "יהושע", שמשמעותו העמוקה היא "ה' מושיע".
בתקופתו, היה זה שם נפוץ ומקובל מאוד ולא היה בו ייחוד או קדושה מיוחדת כשלעצמו.
אולם, מנקודת מבט תודעתית גבוהה, השם אינו רק כינוי אלא הוא נושא תדר מובהק של ריפוי, עזרה וגאולה.
העיוות ההיסטורי של השם ל"ישו" נוצר כתוצאה ממספר גורמים שהסירו את המהות התודעתית המקורית שלו:
- תרגום ושחיקה לשונית:
במהלך הדורות, דרך תרגום כתבי הברית החדשה ליוונית (Iēsous), ללטינית (Iesus) ולאחר מכן לאנגלית (Jesus), השם איבד את צלילו המקורי. - מנגנון הגנה יהודי:
כאשר השם חזר לעברית דרך ה"פילטר" הנוצרי, התקבע ביהדות המסורתית השם "ישו" – לעיתים באופן נלעג וכמנגנון התגוננות מול התפשטות הנצרות.
השמטת האות ע', המבטאת עזרה וגאולה, עיקרה את התדר המקורי של הדמות.
על כן, בעת שיח מהותי המבקש לדייק את התדר האנושי והבריאתי שלו, ראוי להשתמש בשם ישוע.
העדות ההיסטורית: דמות ממשית במציאות פוליטית
המחקר ההיסטורי המודרני מאשר כמעט פה אחד כי ישוע מנצרת היה דמות היסטורית ממשית שפעלה בראשית המאה הראשונה לספירה.
למרות שהברית החדשה היא המקור המפורט ביותר, קיימות עדויות חיצוניות, יהודיות ורומיות, המאששות את קיומו ופעילותו:
- יוסף בן מתתיהו:
ההיסטוריון היהודי מזכיר בספריו את "ישוע, הנקרא משיח", אשר נצלב על ידי פונטיוס פילטוס. - טקיטוס:
ההיסטוריון הרומי מציין כי המשיח (Christus) הוצא להורג תחת שלטונו של פילטוס.
ראיות אלו מוכיחות כי ישוע לא היה מיתוס דתי גרידא, אלא אדם אמיתי, חלק מהזרמים היהודיים המתעוררים של תקופתו, שפעל מתוך מסר מוסרי-חברתי חריג ועורר עימותים שהובילו למותו.
המהות המטאפיזית: "שליח עצמאי" בעולם החלום
ישוע היה שליח עצמאי, כלומר, ליבה בעלת משימת חיים ייחודית, שלא נשלחה רק מטעם מדריכים ממדורי מישור, אלא נושאת תסריט על משלה, מחוץ למערך השליחים ה"רגיל" של מדור יהוה.
תפקידו לא היה תיאולוגי או דתי במקורו, אלא אנרגטי–מבני, כחלק ממערך של שינוי והסטת תודעה.
הוא הגיע בתקופה בה האנושות התנהלה מתוך מוסכמות כובלות ודחוסות, והיה צורך להחדיר בהן תדר חדש של ערעור, פתיחה, ואהבה בלתי תלויה.
המערכת האנושית הייתה אז סגורה במבני שליטה של פחד, חטא ועונש, ומערך האמונה שלה התנהל ברובו מול תפיסת האלוהות כגורם חיצוני נוקשה.
באותה תקופה מה שניהל והוביל את האנושות בעולם היה תודעת אשמה, חוק ופחד, בעיקר דרך מוסדות הדת והשלטון.
ישוע, בהיותו שליח עצמאי, אינו משרת מערך דתי או חברתי, אלא מביא אנרגיה ותדר שפורצים מבנים קיימים.
הוא פועל על בסיס "תסריט על" אישי שמטרתו להזיז תודעה.
תודעתו הביאה חידוש שהיה קשה לעיכול:
אהבה שאינה תלויה בתוצאה, חיבור לאלוהות פנימית, וערעור של מוסכמות דתיות ופולחניות.
מה הוא הביא? תדרים, פעולות, הדהודים
- תודעת אהבה שאינה תלויה בתוצאה – הבנה שאהבה אינה תגמול אלא תדר עצמאי.
- ערעור מוסדות הדת והשליטה – הוא שבר מוסכמות דתיות דרך מסרים ישירים שהופנו אל הלב, לא אל החוק.
- חיבור לעולם הרוח באופן פנימי – לא דרך מתווכים, אלא ישירות דרך הלב האנושי.
- דוגמה של שליח שמתמסר לשליחותו עד תום, ללא עיכובים, גם במחיר של עימות עם השלטון או הקרבה פיזית.
חמלה אל מול רחמים: לב השליחות
המטרה המרכזית של ישוע הייתה להנחיל לאנושות את הבנת החמלה (Compassion), מושג עמוק השונה מהותית מה"רחמים" האנושיים המוכרים.
- רחמים: נתפסים לעיתים כרגש אנושי המבוסס על תחושת מסכנות או ניסיון "להושיע" את האחר במקומו, דבר שיוצר תלות ופוגע בעצמאות השחקן ובמימוש תסריטו.
- חמלה: מייצגת הבנה רחבה של משחק האחר מבלי להתערב בו בצורה שתבטל את יכולתו להשלים את התיקון שלו.
ישוע ביקש ללמד את האדם מהיכן נובעת חמלה פנימית אמיתית, המאפשרת אחדות מתוך חיבור עמוק בין השחקנים על במת העולם.
הופעתו נבעה מהצורך להוריד אינטרפרטציה חדשה לעשרת הדיברות, לאחר שהיהדות של אותה תקופה התרחקה מהקשר ההרמוני עם הסביבה.
למה שימש? מבט מערכת רחב
א. שליח תודעתי:
ישוע שימש ככלי שינוי, הוא היה אחד מאותם "קוסמים" שתודעת העל מתארת, שבאו בזמנים שונים כדי לנסות לשנות את מגמת האנושות.
תודעת העל מציינת כי רבים מאותם קוסמים לא הצליחו, ובמקומם נבנו מוסכמות חדשות, הדתות עצמן.
ב. זרז של התפתחות:
ישוע לא בא להקים דת – אלא לייצר שבר תודעתי שיגרום לאנושות להתחיל לשאול שאלות.
עצם ההתמרדות שלו מול המסגרות התקופתיות (פולחן בית המקדש, רומא, ופרשנות התורה), פתחה שער לשאלת "למה?" שאלה שמניעה את המהפך מהכנָעָה לפקיחת עיניים.
ג. כלי ביצוע תסריט בריאתי:
המוות שלו לא היה "קורבן" במובנו הדתי, אלא סיום תסריט עם עוצמת הדהוד, תדר של מוות שבא ממקום של בחירה ולא פחד, שמטרתו הייתה להשאיר חותם גלי חזק שילווה את האנושות מאות שנים קדימה.
תודעה במקום פולחן
המסר הוסב למערכת דתית
האנושות, שבאותה תקופה עוד לא יכלה להכיל תדרים עצמאיים, לקחה את האנרגיה של ישוע והפכה אותה למערכת חוקים חדשה, מה שאנחנו מכירים היום כדת הנצרות.
במקום להקשיב למסר של שחרור פנימי, היא יצרה עוד מוסד חיצוני שמבוסס על פחד ותלות.
האנרגיה שלו נשמרה כקוד בתודעה האנושית
הקוד של "אהבה ללא תלות", הקוד של "נכונות למות עבור אמת פנימית", והקוד של "שחרור מהמוסכמות" –
אלו נשתלו במערכת הבריאה כאנרגיה זמינה לעתיד, ושבים ומתעוררים בגלים שונים לאורך ההיסטוריה.
במקום לראות בו דמות שיש להעריץ או לדחות – ישוע מהווה מראה.
השאלות שהוא מציב
האם האדם יכול לבחור לפעול מתוך אהבה טהורה גם כשהוא פועל בתוך מערכת כוח?
האם ניתן לגעת באמת פנימית גם במחיר אישי?
האם אפשר להדהד תדר ללא צורך שיכירו בו או יאשרו אותו?
בין המסר המקורי לפרשנות המאוחרת
אחת מנקודות העיוות המרכזיות סביב ישוע, היא הפער בין מהות שליחותו התודעתית לבין האופן שבו עוצבה הדמות הדתית שלו על ידי מוסדות הכנסייה.
תודעת העל מצביעה על כך שמה שהחל כתדר של אהבה וחירות פנימית – הפך, במשך מאות שנים, למנגנון של שליטה ופולחן.
המוסכמה שיצר ללא כוונה הפכה את עורה:
מחמלה ואהבה הם פנו לקוטב הנגדי של אכזריות וכפייה (כדוגמת מסעות הצלב והאינקוויזיציה), במטרה להפיץ את אמונתם בכוח הזרוע.
מה הביא ישוע בפועל?
- קִרבה לאלוהות דרך הלב, לא דרך טקס
- שחרור מהתיווך הכוהני ומסר ברור שכל אדם נושא את הגישה לאלוהות בתוכו
- אהבה שאינה מבוססת על פחד, אשמה או עונש
- התמרה דרך אמת פנימית, לא דרך הקרבה או סבל
מה קידמה הנצרות?
- פולחן האדם ולא המסר – דמותו הפכה לאובייקט סגידה
- הפרדה וחלוקה בין "קדושים" ל"חוטאים" – בניגוד לשוויון התודעתי המקורי
- הצבת המוות של ישוע כמרכז הסיפור – במקום החיים, הלימוד, הפעולה
- שימוש במושגים של גאולה דרך דם, חטא וייסורים – שממשיכים להדהד תדרים של פחד, שליטה ואשמה
מה נותר?
קוד בריאתי שמוטמע באנושות, למי שבוחר להכיר ולהטמיע:
- שאפשר לפעול אחרת
- שאפשר לאהוב גם מול כוח
- שאפשר לבחור אמת גם כשזה כואב
לא ישוע הוא הבעיה, אלא האופן שבו האנושות התקשתה לעכל את המסרים שהוא נשא.
ראייה מערכתית מתוך תודעת העל
תודעת העל רואה את ישו לא כדמות מיתית, אלא כשליח שנשלח על ידי מערכת עליונה יותר, כחלק ממערך ניסיוני שבו נבחנת יכולת האנושות לעבור טרנספורמציה פנימית מבלי תלות חיצונית.
הוא איננו “בן אלוהים” במובן הדתי, אלא תודעה גבוהה עם פוטנציאל למימוש עצמי מואץ – שהגיעה עם מטרה, פעלה על פי תסריט, וסיימה את תפקידה בהתאם.
הדת שנבנתה בשמו אינה מייצגת את מטרת שליחותו, אלא את מגבלות העיכול של האנושות בזמנו.
ישוע סיים את דרכו הפיזית ב"אקורד צורם" (הצליבה), מהלך שנועד להבטיח שזכרו ומסריו יישארו חקוקים בתודעה האנושית לאורך זמן.
הזמנה להעמקה בחקירה יחד
אם תרצו להעמיק בחקירה מוזמנים להצטרף לקורס "תודעת העל" וללמוד מידעים רוחניים פורצי דרך
או לקבוע פגישה אישית להכוונה מדויקת במסע שלכם.

